(התיאור הכתוב כולל פעולות ודיבור בזמן המופע. הדיבור הוא בתוך מרכאות)

בחלל עומד ספסל פשוט מעץ, ובחלקו העליון ריפוד. בסמוך לספסל מונחת קופסה מלבנית סגורה בצבע מנטה. ועליה מונח כדור גדול ועגול. הכדור בנוי מפלחים ארוכים שנפגשים בשני קטבים, כמו כדור ים. הוא תפור ביד מבדים שונים בגווני אפור- מבהיר אפור כהה, בטקסטורות שונות זו מזו, והמראה שלו רך, כמו כרית גדולה ומלאה.

יעל, אישה עם שיער חלק בגוון חום בהיר עד הכתפיים, נכנסת על כסא גלגלים, שחור וקל. יעל מתקרבת אל הספסל, עוצרת את כסא הגלגלים. כשידיה על חישוקי הגלגלים, היא מעבירה את גופה מהכיסא אל הספסל, ויושבת זקופה. כפות רגליה על הרצפה וכפות ידיה על ירכיה. הכיסא נשאר לצדה.

"כשחשוב לי שישמעו אותי באמת, אני יוצאת מהכיסא.

כל פעם שאני רוצה לדבר (וזה קורה הרבה) כדי שאני אוכל לשמוע את עצמי באמת מדברת, אני חייבת לצאת ממנו.

בלוויה של אבא שלי הייתי חייבת לצאת ממנו. נעמדתי ודיברתי, ובכיתי.

אני לא יכולה באמת לבכות בתוכו.

הוא אהב לראות אותי עומדת.

כשהייתי צריכה להרצות בוועידה מול זרים, בניו יורק, בטוקיו ובמדריד, גם מסביב לשולחן הייתי חייבת לעבור לכיסא אחר, פחות נוח אבל אחר, כזה שישמעו אותי ממנו."

יעל מזיזה את הכיסא. היא משחררת את מעצור הגלגלים ומושכת אותו אליה

"אבל אתה האחד שלי.
אמנם לא הראשון שלי והייתי גם עם אחרים, אבל עכשיו אתה האחד שלי.
אני בחרתי בך."

יעל מזיזה את הכיסא. היא מושכת ודוחפת אותו בידיה, הוא עושה סיבוב סביב עצמו.

"אני בוחרת בך כל יום מחדש."

היא ממקמת אותו בסמוך אליה, כאילו היה יושב על הספסל לצידה. מניחה על גבו את ידה.

"אתה מאפשר לי להיות יותר אני?"

ראש מוטה כשהיא שואלת

"אתה מאפשר לי להיות יותר אני!"

היא מתיישרת.

יעל מניעה את הכסא ממקומו, הוא שוב לפניה, מסתובב, עד שהוא ניצב מולה.

הידיים שלה חובקות אותו, מניעות אותו כאילו הוא כמעט מתהפך.

"אנחנו הכי ביחד שאפשר והכי לבד שאפשר.
אנחנו הכי לבד ביחד.

אתה לא משאיר לי מקום להיות אני."

היא מורידה את ראשה אל מאחורי גב הכיסא, ופניה מוסתרים.
"אף אחד לא רואה אותי, הם רואים רק אותך, הם לא רואים אותי."

היא מזדקפת לאט ומגלגלת את הכסא כך שהוא ממקומם לצידה.

"בחרתי בך, אולי כי הרגשתי שהחיים חולפים,"

היא נשכבת על הספסל על צידה, קודם פלג גופה העליון, נתמכת ביד תוך כדי שהיא כאילו נמסה אל הספסל, ואז בעזרת הידיים היא מתאמצת להרים את רגליה אל הספסל.

"אולי התעייפתי, התפשרתי."

היא מסתובבת לשכיבה על הבטן ונעמדת עמידת שש.

"אני על מיטת טיפולים, מתאמצת לעמוד בעמידת שש.
עשרה סטודנטים לפיזיותרפיה, וריצ'רד אחד.
הוא מדגים להם כמה התרגיל הזה מצוין.
תראו איך היא מתאמצת היא עובדת על שרירי הכתפיים והרגליים ועל שרירי הליבה.
אני הכי טובה שמסתכלים עליי."

היא מישירה מבטה אל הקהל.

"ואז אחד מהקהל שאל: מה הפרוגנוזה?
Incomplete, ריצ'רד אחד ענה.
Incomplete"

יעל שוכבת שוב על צידה לאורך הספסל. ובאיטיות מתיישבת. ראשית מניחה את רגליה על הרצפה, ואז מזדקפת. היא מושיטה את הידיים ואוחזת בכדור הגדול שהיה מונח כל הזמן הזה לצד הספסל.

"אבא שלי אהב את הצורה עיגול.
הוא היה אומר שאני ילדה בלי פינות, שהכול אצלי עגול.
גם אני אוהבת את הצורה עיגול"

היא מחבקת אותו קרוב לחזה, הכדור מסתיר אותה. היא מרפה ממנו ומניחה אותו על מושב כיסא הגלגלים. הכדור מכסה את המושב, וחלקו העליון מגיע בקירוב לגובה ראשה של יעל היושבת לידו.

על הרצפה, לצד הספסל, עומדת קופסה מלבנית נמוכה בצבע ירוק-מנטה חיוור. יעל פותחת אותה ושולפת ממנה ענף עבה באורך של כ 20 סמ שבאחת מקצוותיו מעין ציצית של שיער, היא מסובבת את הכסא ומחברת את הענף למוט אופקי שנמצא בגב הכסא.

עכשיו היא מוציא מהקופסה בלון כסוף בצורת לב ומתיחה לנפח אותו. היא מנפחת ומנפחת עד שהלב מלא, ואז קושרת אותו לכפתור בחלק העליון של הכדור. היא מוציאה בלון נוסף זהה, ומנפחת גם אותו, נראה שכמעט לא נותר לה אוויר. כשהוא מלא, היא קושרת גם אותו לכפתור בצידו השני של הכדור.

עכשיו היא מוציאה מהקופסה צינור אלומיניום שרשורי. הצינור כסוף, מבריק, גמיש, עם קפלים צפופים לאורכו שמחזירים את האור, קוטר הצינור 15 סמ. הוא ארוך מאוד, מאוד. היא מושכת אותו יד אחר יד. חלק ממנו מתקפל בחיקה, והשאר נערם על הרצפה בסלילים כסופים ונפרש לפני הספסל. אחר כך היא מרימה קצה אחד של הצינור אל הכדור שעל הכיסא ומחברת אותו אל מרכז הכדור.

היא מפנה את כסא הגלגלים כלפי הקהל. ויורדת מהספסל אל הרצפה. היא ישובה על הרצפה כמו בת ים: שתי רגליה מקופלות לצד אחד של גופה. כפות ידיה נשענות על הרצפה והיא גוררת את גופה קדימה בכוח הידיים, כשרגליה נגררות אחריה.

"בהודו, יום אחד פגשתי באמצע הרחוב פיל.
העצום הזה צעד בעדינות ברחוב, פיל אפור שקישטו אותו.
כולם עמדו והסתכלו עליו, הבתים והאנשים.
והוא לא הפסיק ללכת. זה לא אומר שהצל שלו לא הפחיד אותו, אבל הוא לא הפסיק ללכת."

יעל ממשיכה להתקדם לקדמת הקהל ולכיוון היציאה מהחלל. היא יוצאת.

במרכז החלל עומד כעת הכסא פיל, חדקו הארוך פרוש על הרצפה.

סוף.